כמה מאיתנו לא אוהבות את הגוף שלנו?
או… את הבטן?
שמנה מדי, לא נשית מספיק, רזה מדי, רופסת…
בטן נשית. הו איזה דבר…
כמה צלקות אנחנו נושאות בתוכנו מהפוסטרים ששמו לנו מול הפרצוף בכל רגע נתון, שאומרים לך – ככה זה צריך להראות!
ואם זה נראה אחרת – אין לזה מקום!
במקרה הזה – אין לך מקום. אין לי מקום. (ושם נבנים הרים של בושה… ואשמה…)
תרשו לי לחלוק על זה.
יש לך מקום. יש לי מקום. לכל אחת ולכל אחד יש מקום. מעצם קיומך. כי את.ה כאן.
אז בואו ונתחיל מהתחלה. מהנקודה הזאת.
מה עושים כשהגוף שלי לא מסתדר לי עם התפיסה של איך צריך להראות גוף "יפה" "מקובל" "ראוי"..?
וכשהתפיסה כבר נטועה עמוק בתוכי, בתוך התאים, בתוך הבטן..?
אז אני רוצה להציע משהו שלי ממש עובד. ובכל פעם מחדש אני ממש סקרנית לגלות מה יתגלה שם.
ניקח את הבטן לדוגמא.
קחי לך זמן, ייחדי אותו למפגש עם הבטן שלך. מזמינה אותה לשיחה. הי בטן. מה שלומך?
וכאן, עצרי רגע, הניחי את הראש (והביקורתיות) בצד ופשוט תקשיבי. מה הבטן אומרת לי?
מה שעולה. כל דבר.
אומרת לבטן שלי – אני כאן. איתך. מודה לך. על כל שאת עבורי (בודקת מה עולה אותנטית והולכת עם זה).
כשמרגישה שהשיחה הסתיימה, חוזרת להודיה, וחוזרת אליי.
מה הבטן שלך אומרת לך?
האיברים שלנו נושאים ידע.
והם גם נושאים תפיסות שספגנו.
כשאני פוגשת אותה כמו שהיא, קורה משהו יקר מאוד.
שם אפשר לבחור. משהו חדש נולד.
