גלולה לחרדה

אני זוכרת את הרגע בו הבנתי שאני חווה חרדות. זה היה לפני כ-5 שנים.

כבר הייתי עמוק בתוך עולם של מודעות, מנחה ומטפלת, ולא חשבתי ש"אני סובלת מהדבר הזה".

כשנפל האסימון, נוצרה איזו רווחה בתוכי. היה שם לדבר. הבנתי כמה שזה נפוץ. ואנושי. שם, נפתח מקום להביא אליו את התרגול.

בזמן חרדה הגוף שלנו מתנהג בצורה השרדותית.

פעם, כשחיינו בטבע, החרדה הייתה מנגנון בריא למצב בו משהו מאיים על חיי ואני חייבת לפעול עכשיו. תחושה בריאה שמייצרת פעולה.

פיזית, החמצן במוח קטן, קצב דפיקות הלב גובר, הנשימה הופכת שטחית. לא זמן לחשוב. זמן לפעול!

כשאני יושבת בבית, כשאתה לקראת פגישת עבודה חשובה, כשאת מתכוננת להעביר שיעור ל50 אנשים, כשעולה מחשבה מפחידה, כשנוהגת ברכב. בכל מיני מצבים החרדה יכולה "לתקוף" אותנו.

ויותר מזה, עם רמת הסטרס העולה בחיינו, הרבה מאיתנו חיים איתה בצורה יומיומית.(!)

האם זה מצב מסוכן? האם משהו ב א מ ת מאיים על חייך? אם כן, זה הזמן לפעול.

אם לא – בואו נסתכל על כל זה מחדש.

או בפשטות – נביא נשימה.

כאמור, חרדה = מעט חמצן במוח.

אם רק אוכל להגדיל את כמות החמצן הזורם במוחי, המערכת תוכל להתחיל להרגע.

נשים לב לנשימה, כמו שהיא. ללא שיפוט, רק מסתכלת בה. אוויר נכנס, אוויר יוצא.

לאט נזמין את הנשימה להעמיק. בעדינות וללא מאמץ, שמה לב אל הוצאת האוויר, הנשיפה. מזמינה אותה להיות איטית וארוכה. נמצאת עם רגע הריק שבסוף הנשיפה, מאפשרת לשאיפה להגיע ולמלא אותי באוויר. אפשר להיות בזה כמה דקות. אפשר גם שעה.

אם מגיעות מחשבות (והן מגיעות), שמה לב וחוזרת בכל פעם אל הנשימה. אל הנשיפה הארוכה.

**בזמן של לחץ או חרדה, המחשבות טורדניות ומשתוללות. זה מרגיש שיש להן המון כוח עליי. (וזאת לא האמת). משהו לא מניח ומבקש שנמצא פתרונות. לפעמים יש רגשות חזקים שעולים ומציפים, קושי לנשום.

אז כל פעם בעדינות חוזרת אל הנשימה. לאט לאט החמצן במוח גדל, ומשהו יכול להרגע.

**טיפ – להרגיש את הקרקע מתחתיי. לשים לב לקשר אליה, לתמיכה מתוכה. לדמיין שורשים מתוכי עמוק אל תוך האדמה.

ככל שמתרגלת קשר עם הנשימה בחיים, היא הופכת זמינה ונגישה גם במצבי קיצון. עד שהיא ממש נשלפת ברגע.

ימים של נשימה ושלום פנימי