גַּם בְּלֵב יָם
עָמֹק בְּתוֹךְ הַמַּיִם
יֵשׁ קַרְקַע
כמו בים, כך גם בתוכנו יש גלים באים והולכים, תנועות משתנות.
פעמים חזקות ואף סוערות וסוחפות או מציפות.
פעמים עדינות ופנימיות, מכוונות מדייקות, מגלות ומזכירות מקצב יותר שורשי.
וכמו בעומק מצולות הים, גם בעומק פנימיותנו אנו מאירה נקודה של שקט. של ידיעה.
מהי מיינדפולנס בשבילי?
מיינדפולנס, קשיבות, היא בשבילי כמו קול עדין ויפיפה הקורא מתוכי ללא הפסק – בואי הביתה. חזרי אלייך.
שנים רבות לא שמעתי אותו בי.
ברגעים של התרוממות רוח ומפגש עם אלוהים (למשל ביום חתונתי, הריונות ולידות בנותיי),
וגם בתקופות של כאב ונפילה לתהומות עמוקים, שמעתי את הלחישה. משהו בי ביקש להתעורר.
אותה נקודה עמוקה לא הסכימה שאמות יותר. היא דרשה בכל תוקף שאתעורר ואזכר במהות החיים.
עלתה מתוכי זעקה.
פגשתי את המדיטציה. האפשרות לעצום עיניים, להיאסף אל תוכי פנימה, להיות בשקט.
כשאני בשקט משהו אחר יכול לקרות.
כשאני מזמינה את עצמי לנוכחות שוב ושוב, מתגלים בי עוד רבדים שאולי לא הכרתי.
אני מתוודעת לעומקים על עומקים שקיימים בי, בעולם, באלוהים.
אני לומדת להכיר דרכים חדשות שיכולות לתמוך בי כשקשה. כשכואב.
ולקבל את הכאב, כמו את השמחה, את הצחוק כמו הבכי, בנוכחות אוהבת וחומלת.
תוך מבט פנימי חמל, עיניים רכות וחיבוק פנימי – גם כאב ופחד יכולים לקבל רפואה והתמרה.
כמה שאנחנו זקוקים לעין טובה. מבט אוהב ועוטף, חיוך וחיבוק פנימי. לא בגלל משהו שעשינו או שהיינו.
פשוט באשר אנחנו, פשוט בזכות קיומנו.
בתרגול אהבה נדיבה לעצמנו אנחנו מתחילות להרגיל את המבט פנימה להיות חמל.
הקול הפנימי הופך להיות אוהב ולא שיפוטי.
האפשרות לתת לעצמנו מבט פנימי כזה היא מרפאת. היא מאפשרת גילוים חדשים של מי שאנחנו.
פותחת שערים ומרחבים חדשים של נוכחות, עשייה, נינוחות פנימית.
בונה לי בית בתוכי, אליו אני תמיד יכולה לחזור.
עם הרבה אהבה נדיבה לעצמנו אפשר להיות עם הפחד, להסתכל לו בעיניים.
אפשר להכיל את הכאב בתוכנו, לנשום אותו פנימה. ואז קורית התמרה.
מתוך הנוכחות עם הקושי, ללא שיפוט ועם המון חמלה, משהו מתקלף. מתרכך. משהו בי משתנה.
לאט לאט אני יכולה להיות בנוח עם מנעד תחושות ורגשות, ובתוך מצבי החיים השונים.
מוצאת בתוכי מקום לנכוח ולנוח, בית לשוב אליו בכל רגע מחדש.
כמו הזמנה תמידית למצוא קרקע בתוכי, בכל רגע מחדש.
צעד צעד מפלסת לי דרך,
אוספת כלים שהופכים לרגעים
המטפטפים אל תוך היומיום, אל תוך החיים.
גַּם בְּלֵב יָם
עָמֹק בְּתוֹךְ הַמַּיִם
גַּם שָׁם, יֵשׁ קַרְקַע.
גַּם בְּעֵין הַסְּעָרָה
מְעַרְפֶּלֶת מְבַלְבֶּלֶת מַרְחִיקָה
גַּם שָׁם, יֵשׁ בָּיִת.
וְהַלֵּב הוּא פּוֹעֵם פְּעִימָה
הַנְּשִׁימָה נִנְשֶׁמֶת מֵעַצְמָהּ
נִשְׁמָתִי
אַף פַּעַם
לֹא שָׁנְתָה.
וְהַלֵּב הוּא פּוֹעֵם פְּעִימָה
הַנְּשִׁימָה נִנְשֶׁמֶת מֵעַצְמָהּ
נִשְׁמָתִי
לְעוֹלָם
אֶת בֵּיתִי.
