זוכרת ילדה, משחקת לה בין העצים
שוחה במים, צפה וצוללת, מתמסרת לזרם הסוחף שוצף משיב נפש
והיום,
איפה הם אותם המים?
לפעמים זו תמונה עתיקה שמתעוררת
געגוע קמאי לפראיות פשוטה
רגעים שאת שם
כל כולך טובלת במים היודעים,
מתנקה מאבק השנים,
נזכרת בך.
התרחקת משנות ילדותך,
עוטה על גוף אורך עור עבה,
שומר על היקר מכל בתוך מערה חשוכה,
מאפשר לך לחיות בתוך עולם קשוח.
והיום,
מגששת בערפל שבין העולם הזה
לבין אותו עולם
זכרונו רשום בתאייך, מקועקע על לבך.
קורא לך – בואי. שובי.
הדרך לשם מתהווה מתוך פסיעותייך.
השביל מתגלה בצעד הבא.
יש מים זכים
המשתוקקים לקרר את גופך החמים
האדמה כמהה לצעדייך. יש בך כל.
כשקול ענות חלושה קורא מתוכך –
הזמן זה עכשיו.
בואי.
